זיקוק של סגסוגות ברזל

התכה של סגסוגות ברזל בדרגה נמוכה עם כור היתוך החלה בסביבות 1860. מאוחר יותר התפתח השימוש בכבשן פיצוץ להתכת פרומנגן וסיליקון המכילים פחות מ-12% סיליקון ברזל. משנת 1890 עד 1910, סגסוגות ברזל יוצרו על ידי תנורי קשת חשמליים בצרפת. Moissan (H.Moissan) השתמשה בתנור קשת חשמלי כדי לבצע בדיקות שיטתיות של אלמנטים קשים להפחתה, ו-Elu (PLTHaroult) יושמה לייצור תעשייתי, כאשר קוק ופחם שימשו כחומרי צמצום להפחתת העפרות הרלוונטיות, ורוב המוצרים היו גבוהים בפחמן. לאחר 1920, על מנת לענות על צורכי הפיתוח של פלדה איכותית ופלדת אל חלד, החל שלב חדש של ייצור של סגסוגות ברזל דלת פחמן. מצד אחד, על בסיס תהליך השגת מתכות בשיטת תרמיט שהוצעה על ידי K.Goldschmidt ב-1898, פותח תהליך תרמיט להיתוך כמה סגסוגות ברזל ומתכות טהורות ללא פחמן. מצד שני, פותחה שיטת זיקוק דה סיליקון לחמצון סגסוגת המכילה סיליקון בכבשן חשמלי. בשל עלות הייצור הגבוהה של תהליך טרמיט, נעשה שימוש נרחב בתהליך הזיקוק של דה סיליקוניזציה. עד עכשיו, פחמן בינוני, פחמן נמוך, מיקרו פחמן פרוכרום, פחמן בינוני, פרומנגן דל פחמן, מנגן מתכת עדיין מעודן בעיקר בשיטה זו. שיטת המיזוג החם של זיקוק פרוכרום היא להאיץ את התגובה של עפרות נוזליות, נמס סיד וסגסוגת סיליקון-כרום על ידי ערבוב חם, שהוא פיתוח נוסף של שיטת הזיקוק של דה סיליקוניזציה. בנוסף, תוספי סגסוגת טהורים (כגון מנגן מתכתי) מיוצרים על ידי אלקטרוליזה, ו-ferrochrome אולטרה-פחמן עם תכולת פחמן נמוכה מאוד מיוצר על ידי decarbonization בוואקום. בשנים האחרונות פותחה שיטת הזיקוק של פרוכרום ופרומנגן על ידי ניפוח חמצן טהור. סין השתמשה בתנורים חשמליים קטנים לייצור פרוסיליקון ופרומנגן בסביבות 1940. בשנת 1955, החל מפעל סגסוגת ברזל ג'ילין בייצור המוני. לאחר מכן, נבנו מספר מפעלי סגסוגת ברזל במקומות שונים, ופרומנגן הופק עם תנורי פיצוץ קטנים כדי לענות על הצרכים של תעשיית הברזל והפלדה הארצית.